רשתות חברתיות

׳בין דמעות לתקווה׳
מחשבות על הימים האלו

אנחנו בימים שבהם האוויר מרגיש כבד יותר. כאילו לכל נשימה נוסף משקל של זיכרון, של געגוע, של פצע שמעולם לא באמת הגליד. בימים שבין הזיכרון לעצמאות, המעבר החד הזה, זה שצורב בנשמה, מרגיש השנה מורכב מתמיד.

הקושי הוא לא רק בטקסים או בצפירה שמפלחת את השקט. הקושי הוא בידיעה שבכל בית כמעט יש כיסא ריק, ובכל לב יש סדק. אנחנו נעים על ציר דמיוני שבין עצב תהומי לגאווה עצומה, מנסים להחזיק את שני הקצוות בלי להישבר.

אבל דווקא בתוך המורכבות הזו, צומחת התקווה.

היא נמצאת ביחד שלנו, ביכולת להניח הכל בצד ולחבק, להרגיש חלק ממשהו גדול בהרבה מעצמנו.

היא נמצאת בהמשכיות, בילדים שצוחקים בגינה, בבנייה שלא פוסקת, ובחיים שמנצחים בכל יום מחדש, לא מתוך שכחה, אלא מתוך בחירה קדושה בחיים.

היא נמצאת ברוח, באותה עוצמה שמתגלה בנו ברגעים הכי חשוכים, הידיעה שיש לנו אחד את השני ושיש לנו לאן לשאוף.

״במותם ציוו לנו את החיים״ זו לא רק סיסמה, זו הצוואה היומיומית שלנו.
להיות ראויים להקרבה שלהם על ידי בנייה של עתיד טוב יותר, מאוחד יותר ומלא באור.

מי ייתן והימים האלו יביאו איתם מעט מזור ללבבות הדואבים, ושנשכיל לראות את קרני השמש גם מבעד לענני הזיכרון.

🕯️🇮🇱

אתמול זכיתי לעמוד מול תלמידי ״תיכון חדש״ בתל אביב, דור העתיד שלנו.
באתי לשתף את הסיפור האישי שלי, את המסע מתוך החושך אל האור, אבל יצאתי משם מחוזק לא פחות מהם.
העיניים הסקרניות, השאלות העמוקות, האומץ לדבר על כאב, על אחריות, על בחירה, זה היה מפגש אמיתי ומטלטל.
דיברנו על התמודדות.
על הרגעים שבהם הכול נראה סגור, אבל דווקא שם נפתח פתח קטן של אור.
על כוח פנימי, על אמונה, על ערבות הדדית ועל הבחירה לקום בכל פעם מחדש.
בתוך המציאות המורכבת שבה אנחנו חיים, לראות בני נוער שמקשיבים, מרגישים, חושבים ורוצים להשפיע, זו תקווה גדולה.
תודה לעמותת אנוש ולמנהלת תוכנית דו שיח קרן ברק ינאי על החיבור, תודה להנהלת בית הספר ולצוות החינוכי על ההזמנה והלב הפתוח.
ותודה לכם, תלמידי ׳תיכון חדש׳, על הזכות לשתף ולהישמע.

הערב זכיתי לפגוש את מתנדבי צח״ש בעיר שדרות.
אנשים שבחרו להיות שם בדיוק כשקשה, כשמפחיד, כשלא ברור.

שוחחנו על חוסן, על פחד, על התמודדות, ועל הכוח שיש לאדם פשוט לעשות מעשה גדול.

ההרצאה הזו לא הייתה רק שלי.
היא הייתה שלהם.
של מי שמכירים את המילה ״חירום״ לא מהספרים, אלא מהחיים עצמם.

יצאתי משם עם הרבה ענווה, הערכה, ובעיקר תקווה.
כי כל עוד יש אנשים כאלה יש על מי לסמוך.

תודה לכם, מתנדבי צח״ש שדרות, על הלב, על הנוכחות ועל האור שאתם מביאים גם ברגעים החשוכים ביותר.

השבוע זכיתי לעמוד מול דור העתיד של הרפואה, סטודנטים וסטודנטיות בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית ׳הדסה עין כרם׳.
בהרצאה שיתפתי לא רק בסיפור אישי, אלא במסע אנושי:
על התמודדות עם הפוסט-טראומה, על ה 7 באוקטובר ועל החיבור העמוק בין גוף לנפש, חיבור שכל רופא ורופאה עתידיים יפגשו יום יום במפגש עם מטופלים.
התרגשתי מההקשבה, מהשאלות, ומהפתיחות לגעת גם במה שלא תמיד נכתב בספרי הרפואה.
רפואה היא הרבה מעבר לאבחנות ופרוטוקולים, היא אנושיות, חמלה, ונוכחות אמיתית ברגעים הקשים ביותר.
תודה לפקולטה לרפואה בהדסה עין כרם על ההזמנה והאמון,
ותודה לסטודנטים על לב פתוח וחשיבה עמוקה. תודה לקרן ברק ינאי רכזת תוכנית דו שיח בעמותת אנוש על החיבור המדהים הזה
יצאתי מחוזק ומלא תקווה